<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יונתן, רבו של רבי שמואל בר נחמני</h1>
<h2>דף כ:</h2>
דאי אפשר לפרש כההיא דגרסינן התם [ברכות י"ט ע"ב] אמר רבי אלעזר בר צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות לרוץ לקראת מלכים, דהתם פירש רבינו חננאל דארונות הללו כלים היו, והיו בהן חלל טפח בין גגותיהן ולמתים. ורבנן הוא דגזרו בהו דאהל שיש בו טפח חוצץ בפני הטומאה, כדקמסיק רבא. וכיון דכלים היו אפשר ליזהר, אפילו מונחין בכוך, ופתוחין הארונות לכוך והכוך למערה שאינה טומאה טמונה. (אם) [שאם] היה סתום או שאין ביציאתו פותח טפח קרוי טומאה טמונה. אבל אם אין בו פותח טפח בכל מקום, זו היא טומאה רצוצה.
מה בין טומאה טמונה לטומאה רצוצה. איכא הא דתנן במסכת אהלות פ"ג [מ"ז] טפח על טפח על רום טפח מרובע מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה. כיצד ביב שהוא קמור תחת הבית יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טהור. טומאה בבית מה שבתוכו טהור. יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא. טומאה בבית מה שבתוכו [טהור. אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכה הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו] טמא, אחד חור שחררוה המים או שרצים או שאכלתה מלחת וכן מדבך של אבנים וכן סואר של קורות. רבי יהודה אומר כל שאינו [נעשה] ביד האדם אינו אהל. ומודה בשקיפים וסלעים. ומייתינן הא [משנה] בפרק הישן [סוכה כ' ע"ב]. והא דטומאה טמונה מייתינן בהעור והרוטב [חולין קכ"ה ע"ב] ומייתינן הא דפ"ד דאהלות בתחילתו [מ"א], מגדל שהוא עומד באויר וכו', עד היה עומד בתוך הבית, טומאה בתוכו הבית טמא. טומאה (הפר) [בבית] מה שבתוכו טהור וכו', עד תיבת המגדל שבה פותח טפח ואין ביציאתה פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טמא, טומאה בבית מה שבתוכה טהור שדרך טומאה לצאת ואין דרכה ליכנס.
אבל טפח על טפח [על רום טפח] מרובע ואין לו מקום לצאת, תורת קבר סתום עליו. כדתניא בתוספתא דאהלות פרק טבלאות של שייש [פט"ו ה"ו] גל של צרורות וכן כרי של תבואה וטומאה בתוכה, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו. ותניא בתוספתא דבבא בתרא פ"א [ה"ז] כל הקברות מתפנין חוץ מקבר הנשיא ומקבר הנביא רבי עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין. אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה בירושלים ולא נגע בהן אדם מעולם א"ל משם ראיה מחילה היתה להן ומוציאה טומאה לנחל קדרון. ואיתא נמי בתוספתא דנגעים פרק בית המנוגע [פ"ו ה"ב]. ובירושלמי בשלהי מסכת נזיר [פ"ט ה"ג] ובמסכת שמחות [פי"ד]. ומשום דאתא לידי כתבתי כאן. ובסדר בנימין בר גידל הזכרתי ולא כתבתיה שם. וכאן כתבתי חילוק טומאה טמונה ורצוצה. כמו כן שמעתי משם ריב"א הלוי שהיה מפרש שכל חלל שהוא מחלל טפח ולמעלה ואין בו טומאה [שסופה] לצאת הרי הוא טמא. ולא שמעתי בפירוש משמו אם משום טומאה טמונה או משום קבר סתום.
ופעמים משום טומאה טמונה, כשהן על גבי קרקע. כגון בכלים או בצואר כלב היינו משום טומאה טמונה שאין תורת קבר לכלים שהטומאה בתוכם. כדמסיק שסוף טומאה לצאת. ורצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת לעולם אבל לא טמונה, ולא שייך בהו למימר סביבות. אבל קבר סתום שאין עתיד לפנות את הטומאה (משום ו)משם וקבר קברו שם היינו תורת קבר. שאם יש כמה חלל בתוכו מטמא משום קבר סתום. ואם יש בו פותח טפח להוציא טומאה אין זה לא טמונה ולא קבר סתום. לכך פירש רבינו חננאל על גבי ארונות, שהן כלים. מ"מ אין נראה לפרש דרבי יונתן נמי בין אותן ארונות היה. ורש"י [פי'] מדלגין היינו על גבי ארונות מארון לארון. וסתם דבריו. ואם לא שהכל שווין בפירוש זה "מבית אביך אתה למד" [מוכח] דכהן היה, הייתי מפרש "מבית אביך" היינו כל שבט לוי. כדכתיב [במדבר י"ח] וגם את אחיך מטה לוי שבט אחיך. ולוי היה. ולפי שאף המורה צריך שלא יהא שתוי, כדאיתא בכריתות פרק אמרו לו [י"ג ע"א], ושבט הלוי הן הן המורים כדאיתא בפרק בראשונה [כ"ו ע"א] אמר רבא לא משכח צורבא מרבנן דמורי ומסיק אליביה דהילכתא אלא דאתי מלוי או מיששכר. לוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב. ויששכר דכתיב יודעי בינה לעתים.
